<h1>ספר התרומות שער ט' חלק א'</h1>
<h2>דף י:</h2>
גרסינן בבבא בתרא פרק גט פשוט מתניתין גט פשוט עדיו שנים, מקושר עדיו שלשה. פשוט שכתוב בו עד אחד פסול, מקושר שכתוב בו שני עדים פסול. וקא שיילינן בגמרא בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים איצטריך לאשמועינן דפסול, דסלקא דעתך אמינא הואיל ובעלמא כשר הכא נמי כשר, קמ"ל. אלא פשוט שכתוב בו עד אחד דפסול, פשיטא. ומשנינן הא קא משמע לן שנים במקושר כאחד בפשוט, מה התם פסוליה מדאורייתא אף הכא נמי פסוליה דאורייתא. מכאן למדנו שכל שטר בעד אחד חתום פסול, ופסולו מן התורה. ואם הוא גט אשה וגרש בו הולד ממזר, ואם הוא גיטי ממונות פסול ואין טורף מן הלקוחות, ואף אינו גובה מבני חרי. וכן פירש רבינו שמואל ז"ל שכתב, שטר שאינו חתום בשנים אין לו דין שטר ומפי כתבו קרינן ביה. ובשאלתות דרב אחא ז"ל דאינו גובה אף מבני חרי דהיינו פסוליה דאוריתא. ואפילו תפס מאי דכתיב בשטריה מפקינן מיניה, הואיל וכפר ביה לוה וטען דלא מיחייב ליה מידי. וכן נראה מגרסת הירושלמי [כתובות פ"ב ה"ד] דגרסינן עד אחד על פה ואחד בכתב מהו שיצטרפו, עד אחד בכתב כלום הוא, תפתר בשהיו שנים ואחד מצאו לקיים ואחד לא מצאו לקיים. בעי ר' [חגא] מהו להזקיקו לשבועה. אמר ליה ועד אחד בכתב כלום הוא, לכן צריכה בשהיו שנים אחד מצאו לקיים ואחד לא מצאו לקיים. מזה הירושלמי מוכח שכל שטר שאין בו אלא עד אחד אינו כלום, שהרי אינו מזקיקו אף לשבועה ואינו עושה מעשה שטר לשום דבר, ומפי כתבו קרינא ביה, ויכול לכפרו ואף לטעון פרעתי. גם הר"א בר"ד ז"ל פסק בתשובה שאפילו יהיה אחד חתום בכתב אחד ואחד חתום בכתב אחר אין מצטרפין כלל. וזה לשון תשובתו, אולי תפקפק בין שנים לאחד, כי האחד אינו עושה שום מעשה שטר והוה ליה מפי כתבו. לא היא, שהרי לענין שבועה אין אנו צריכין למעשה שטר ואעפ"כ קא מתמה בירושלמי עד אחד בכתב כלום הוא, שמע מינה ליכא לפלוגי בהכי. ואפילו באו השטרות ליד בעל דבר אינן כלום, ע"כ.
וזה שפסקנו מתוך הירושלמי והבבלי אין שוה עמנו בזה דעת הרב ר' משה ז"ל, שהרי כתב בספר משפטים פרק י"ד [ממלוה ה"י], הוציא עליו שטר חוב חתום בעד אחד והלוה טען פרעתי, הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, טען ואמר ישבע לי שלא פרעתיו, הרי זה נשבע וגובה, כמו שבארנו. וכן כתב בפרק רביעי של טוען ונטען [ה"ח], מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד, והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה, הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, שהרי הוא מודה במה שהעיד בו העד, ואין הנשבע בהעדת עד אחד נשבע עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו, לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו או שהחזיר הפקדון, הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, ע"כ. וזה אינו לא כדברי הבבלי ולא כדברי הירושלמי, ולא נגלה לנו דעתו. אלא שיש אומרין כי לא דבר הרב אלא בטוען פרעתי ונמצא שהודה שלוה ממנו בפני עד אחד, וכיון שהודה השטר ואלו היו שנים בקיום היה מחוייב ממון, עכשו שהוא עד אחד יש לו לישבע ואינו יכול לישבע ומשלם, והבבלי והירושלמי לא פסלו עד אחד בכתב אלא כשכופר ומכחישו מעיקרו ואומר שאינו אמת ולא לוה מעולם. גם יש אומרין שלא דבר הרב כי אם בשטר שכתב בו לשון שנים וכתוב בו יודעים אנו עדים חתומי מטה. ומודים הלוה והמלוה ששני עדים היו בהלואתן ולא חתם מהן אלא אחד, ונפק ליה מתורת פנקסו ולאו מפי כתבו הוא, אבל הירושלמי והבבלי מיירי שאין כתוב בו אלא לשון אחד, וכגון בפני אני חתום למטה לוה פלוני מפלוני כך וכך, והלכך הוה ליה מפני כתבו ופסול. ובכל זה לא נחה דעתי. ואף מצינו בהלכות גדולות [הלכ' עדות], קאמרי רבנן דשטרא דחתימן עליה סהדי ואשתכח חד מינייהו קרוב או פסול, נמי דממונא לא מפקינן מיניה, אבל שבועה משבעינן ליה אפומא דהאי עד כשר. נראה מדבריו שהוא פוסק שעד אחד בכתב זוקק לשבועה וקרוב ופסול לא פסלי ליה, דאמרינן [גיטין י' ע"ב] רוחא שבק למאן דקשיש מיניה ואתא וכתב וחתם. וגם בזה יש תימה למה חלקו עם הירושלמי והבבלי שלנו, דהאי שטרא כמאן דלא חתים בה אלא חד סהדא הוא.
